לאחר שיצא היהודי מן הבית, שאלה הרבנית: "הרי האיש לא אמר אלא שאין לו יין. מי אמר שגם בשר אין לו?".

14 במאי 2021 | מאת: | מאמרים בקטגוריה יהדות

בימים אלו של ערב חג הפסח, מזדמנת לידנו מצוה שיש בה חסרון כיס – מצוות צדקה של ׳קמחא דפסחא׳, אולם חשוב ביותר לזרז עליה ולהזדרז בה. הלא יודעים אנו כי פסח הוא מעין "כליל לה׳" – מה שיש לאדם הוא לוקח, ואינו מותיר מאומה… זכות עצומה היא, אם כן, לתרום לשמחת החג של משפחות נצרכות בכלל, ומשפחות בני תורה בפרט, ולסייע לכל יהודי לחוש בליל הסדר כבן מלכים. לא רק בערב פסח משתדלים אנו לסייע לכל נצרך, אלא אף עם התקדש החג, בתחילת ליל הסדר, כאשר כל משפחה יושבת סביב השולחן הערוך, ומצפה להתחיל באמירת ההגדה, מקדימים ומכריזים: "כל דכפין ייתי ויכול".

לכאורה קשה, הלא הכנו את הסעודה ושאר צרכי הסדר, לפי מספר נפשות הבית והאורחים המוזמנים. האם באמת רוצים ויכולים אנו לארח כל רעב ונצרך, ללא הגבלה?

אכן, אדם שקודם החג נתן "קמחא דפסחא" ביד רחבה, וסייע למשפחות אחרות להגיע לשולחן הסדר בנחת וברווחה, הרי שעזר לכל דכפין שייתי וייכול בביתו שלו – בשמחה ובכבוד.

מספרים על ה׳בית מלויי, רבי יוסף דב סולוביצ׳יק זצ״ל, אבי שושלת בריסק, שבערב פסח הגיע אליו יהודי אחד ושאלה בפיו: אין לו יין לארבע כוסות. האם יכול הוא לצאת ידי חובה בחלב?

מיד קרא הרב לרבנית, ביקש ממנה שתביא את דינר הזהב שהיה מוטמן בחדר הסמוך, והעניק אותו ליהודי שלפניו, שיוכל לקנות בשר, מצות ושאר צרכי החג.

לאחר שיצא היהודי מן הבית, שאלה הרבנית: "הרי האיש לא אמר אלא שאין לו יין. מי אמר שגם בשר אין לו?".

ענה לה הרב: "הלא שתיים מתוך ארבע הכוסות שותים לאחר ׳שולחן עורך׳. אם היה מתכוון לאכול בשר בסעודה, לא היה מעלה בדעתו לשתות שתי כוסות חלב לאחריה… על כורחך שגם בשר לסעודת יום טוב אין בביתו"… )ראה חזון עובדיה – הגדה של פסח עמוד ט).

הא לחמא עניא – עבדים היינו

אנו אומרים: "הא לחמא עניא", ממשיכים ב"מה נשתנה", ומיד לאחר מכן אומרים: "עבדים היינו". מהו המהלך המחבר בין שלושת החלקים?

מפרשים במליצה )חזון עובדיה שם עמוד יב): הבן רואה את אביו, שבימים כתיקונם אינו שש להושיב אורחים על שולחנו, וכאשר מתדפק עני על דלת הבית, הוא שולח אותו לבית תמחוי – יושב כעת בראש השולחן המפואר ומכריז בקול גדול: "הא לחמא עניא… כל דכפין ייתי וייכול, כל דצריך ייתי ויפסח".

תמה הבן: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?".

ואביו עונה לו: "׳עבדים היינו לפרעה במצרים׳. אני למדתי מפרעה, מה הוא אומר ואינו עושה, גוזר ואינו מקים, אף אני – מכריז כל דכפין ייתי וייכול, אך איני מתכוון באמת לארח רעבים על שולחני"…

קרא כאן על מעלת המזוזה ועוד גם כאן, על דרך הבדיחותא, יש מבארים שהמטרה בכך שהדברים נאמרים בשפה הארמית היא, כדי שאנשים לא יבינו את ההזמנה, וממילא לא ייענו לה…

למעשה, יש מפרשים ש"הא לחמא עניא" נכתב בארמית, משום שזו היתה הלשון המדוברת בזמנם. יש אומרים שהטעם הוא על פי מה שכתוב בזוהר הקדוש, שבליל הסדר הקב״ה יורד עם כל הפמליה שלו, ומגיע לכל בית יהודי, כדי לראות כיצד הם עורכים את הסדר. לפי זה "הא לחמא עניא" – "הא" כנגד השכינה הקדושה, וכדי שהמלאכים לא יתקנאו בנו בזכות העצומה הזו, פותחים את ההגדה בלשון ארמית, שהמלאכים אינם מבינים אותה.

 

סגור לתגובות על לאחר שיצא היהודי מן הבית, שאלה הרבנית: "הרי האיש לא אמר אלא שאין לו יין. מי אמר שגם בשר אין לו?".

מאת:

פרסם באתר כ - 29 מאמרים.

.

דילוג לתוכן