Bookmarking אתר מאמרים לפרסום, הפצה וקידום של מאמרים בחינם

"וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אתו על עץ" (כא, כב)
איתא בגמרא (ברכות ה ע״א) "אם רואה אדם שייסורין באין עליו – יפשפש במעשיו, פשפש ולא מצא – יתלה בבטול תורה, שנאמר: 'אשרי הגבר אשר תיסרנו ק-ה ומתורתך תלמדנו׳". דבר זה – אומר הרב משה ממן בספרו "זכרון משה" – רמוז כאן בפסוק: "וכי יהיה באיש חטא משפט מות" – אם הוא סובל יסורים נוראים שהם כמיתה עבורו, והוא עשה חשבון הנפש ולא מצא את סיבתם, מה יעשה? "ותלית אותו על עץ" – יתלה בכך שהתבטל ממצות למוד התורה, עליה נאמר: "עץ חיים היא למחזיקים בה". (לאור הנר)
"השב תשיבם לאחיך" (כב, א)
הרה״ק רבי יששכר דב מבעלזא, שבת פעם בעיר אחת, וכדי להכיל את האורחים הרבים, הקימו במקום אהל גדול.
במהלך השבת, אבד אחד המתפללים את האבנט שלו, וחסיד אחר מצאו בצדו השני של ההיכל והכריז עליו בקול, כדי להשיבו לבעליו.
שמע המאבד את הכרזתו, וצעק לו כי הוא בעליו של האבנט ואף נתן לו את סימניו, והלה התכוון להשליכו אליו מרחוק.
באותו רגע נכנס הרבי וראה את הנעשה.
"שמע נא", פנה אל המוצא בחביבות, "הרי הזדמנה לך מצוה יקרה של השבת אבדה, מצוה חשובה שלעתים יכול האדם לחיות מאה ועשרים שנה ולא לזכות לקיים אותה, ומצוה כזו אתה מתכוון לזרוק? טוב יותר שתתכונן לקראת המצוה באמירת ׳לשם כל ישראל׳, ותכוון בכך לזכות גם את אלו שלא זכו לקיים מצוה זו".
"גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך" (כב, יב)
לאחר השואה הנוראה, הביא האדמו"ר מקלויזנבורג זצ״ל, אגד ציציות אחד, כדי ליתנו לאחד הפליטים האומללים, שיזכה לשוזרו בבגדו ולקיים את המצוה היקרה.
כל הניצולים, שלא זכו לקיים את המצוה במשך כל שנות השואה, עטו בהתלהבות רבה על האדמו״ר וביקשו לזכות בחוטים.
הרבי, שהיה מרוגש מאד, החליט, בשל המצב, להטיל גורל בין כל הצדיקים, שכל שנות האימה לא הצליחו להכהות אצלם את חיבוב המצוות .
בחור צדיק אחד, בשם מנדל פשיטיק, התקרב לעבר האדמו״ר, ולפתע קרע את חולצתו היחידה משני הצדדים, באופן שהפכה החולצה לבעלת ארבע קרנות מרובעים!! "עתה כשאני לבוש בגד בעל ארבע כנפות – אמר הבחור – יש לי דין קדימה לפני כולם, שהרי אני חייב מן התורה להטיל ציציות בשפת ארבע פינות חולצתי…" הרבי הופתע מהחריפות ומסירות נפשו של הבחור מנדל לקיים את המצוה, אדם שזה עתה יצא מן המחנות, ואי אפשר לתאר את מידת הסבל שעבר עליו – והדבר היחיד שמעניין אותו, עוד לפני האוכל והבריאות הגופנית,
היא מצות ציצית! אבל התלבט הרבי, מה לעשות עתה. מחד, הבחור אולי צודק, שכן חיובו הוא מהתורה. אבל מאידך – עוד בטרם בואו לכאן ידע הרבי שיצטרך לעשות גורל, ואם כן הקהל כבר זכה בעריכת הגורל, והיאך יעביר עכשיו את הזכות בקיום המצוה ליהודי אחד?
לבסוף הכריע הרבי, שמאחר והחליט לערוך גורל עוד טרם קריעת חולצתו של הבחור, אם כן מוטלת עליו המצוה ליתן את הציצית למי שיזכה בגורל, ולא יכול לקפח את כל הפליטים שציפו לזכות בגורל, לכן כך החליט לעשות. אבל לפני שניגש לעריכת הגורל, פנה ולחש למנדל: "אם כוונתך היתה לשם שמים, יסובבו מן השמים שתזכה אתה בגורל"… ומי זכה לבסוף בגורל? – אכן, מתוך מאות היהודים שהיו שם, זכה הצדיק מנדל פשיטיק בגורל… (אחת שאלתי)
"על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים… ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור (כג, ה)

ברכת המזוזה כאן
אמר המגיד מדובנא שבאמת היו יכולים לטעון שלכך לא יצאו לקראתם בלחם ובמים כי לא היו יכולים לספק לבנ״י עם רב לחם ומים רבים ואשר על כן באה הטענה "אשר שכר עליך את בלעם" וא״ל "כל אשר תאמר אלי אעשה", ושם כן היה להם כסף.
"ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך (כג, ה)
ביאר הרה"ג רבי שלמה קלוגר זי״ע תיבת ׳עליך׳ היא אך למותר, ולא היה לו לומר רק ׳ואשר שכר את בלעם בן בעור׳ אך הכוונה היא, כי הנה בלק היה יכול להסתפק ולבקש מבלעם רק שיברך את מואב שלא יוכלו ישראל להרע לו ולעשות לו דבר, אבל בלק היה רשע גדול והיה חפץ ברעת ישראל ולא בטובת עצמו, ולכך ביקש דווקא שיקלל את ישראל, ולא שיברך אותם.
זה שאמר הכתוב ואשר שכר ׳עליך׳… ולא שכר על עצמו, שיברך אותו, כי אם היה עושה כן אזי אפשר היה לדונו לכף זכות, אך כיון שעשה להיפך ושכר עליך, מזה מוכח גודל רשעתו, כתיבת ספר תורה לעילוי נשמה – קרא כאן
"ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה" (כג, ו)
לכאו׳ תיבת "לך" מיותר? אלא, שמצאנו אצל אברהם אבינו "ואברכה מברכיך" א״כ בלעם שברכם היה צריך לקבל שכר על הברכות לכן נאמר "לך", שלך נהפך לברכה אבל אצל בלעם נשאר קללה ולפיכך נענש ולא מקבל שכר.(דגל מחנה אפרים)
"איפה שלמה וצדק יהיה לך" ( כה, טו)
שקיעת החמה בשפולי הרקיע החלה, העיר פראג מתכוננת לבוא השבת, יהודים ממהרים ומסיימים את ההכנות האחרונות לכבוד שבת קודש, פה ושם נראו אנשים הלבושים בגדי שבת המקדימים ללכת בניחותא לבית הכנסת .