אשר יחסר לו

6 באוגוסט 2020 | מאת: | מאמרים בקטגוריה יהדות
כמו שבמצוות צדקה מתחשבים בצרכים של העני באופן יחסי למצבו כך יש לספק את הצרכים החינוכיים של הנער בהתאם למצבו ומצבו של הנער ניכר מתוך דיבורו.

איתא בגמרא (כתובות ס"ז:): תנו רבנן, די מחסורו – אתה מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו. אשר יחסר לו – אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין. עכ"ל הגמרא.
הבה נתבונן בדברי הברייתא הנ"ל.
מהרישא של הברייתא אנו לומדים שאין חיוב להעשיר את העני, ומהסיפא משמע לכאורה להפך, עד כדי כך שאם חסר לו סוס ועבד עלינו לספק לו זאת? והשאלה היא מדוע, האם סוס ועבד זה לא עשירות? הרי זה כמו מכונית עם נהג צמוד!
האם אדם ממוצע יש לו מכונית ונהג?
והתשובה פשוטה. מה שהברייתא אמרה שיש לספק לעני סוס ועבד, מדובר בעני בן טובים, דהיינו שהיה עשיר והוא הורגל בכך, וכיוון שהורגל בכך – אין זה עבורו בגדר מותרות אלא בגדר מחסורו, דהיינו כמו שולחן וכסאות לאדם ממוצע.
ושוב ראיתי למהרש"א (שם) שכתב וז"ל:
דהיינו שהורגל בכך אצל אבותיו, דהכי משמע לישנא דאשר יחסר לו. ולא שייך למימר ביה דלא אבעי ליה לפנוקי נפשיה (ולא שייך לומר במקרה שלו שלא היה צריך לפנק את עצמו) וכו' כדלקמן עכ"ד ע"ש. ומה שכתב כדלקמן, כוונתו למעשה שהובא בסמוך אודות אותו עני שבא לפני ר' נחמיה וביקש לאכול כהרגלו בשר שמן ויין ישן, ור' נחמיה אמר לו אם תרצה אתן לך רק סעודת עדשים, והעני בלית ברירה אכל עמו עדשים ומת. (יש לציין שהברייתא הנ"ל נפסקה להלכה בשו"ע יו"ד סימן נ' סעיף א').
ומכאן יש ללמוד על תופעות שונות שבנער, שנראות לנו תמוהות. יש לקחת בחשבון שלנער יש מגבלות רגשיות, ומה שלנו נראה שטותי עבור הנער זה צורך.
לדוגמא, נער שהוריו מבקשים ממנו להחליף את לבושו, והוא מתעקש שלא להחליף וטעמו ונימוקו עמו "לא נעים לי מהחברים, כולם לבושים כך וקשה לי להיות שונה מכולם", הנה אע"פ שההורים צודקים שאין להיסחף, ואדרבא יש ללכת נגד הזרם, אך פעמים רבות אין זה ביכולת הנער. אין לו את הכח הנפשי לכך, ולכן יש להתחשב ולספק לו די מחסורו אשר יחסר לו (בדברים שאינם נוגדים כמובן את ההלכה).
דוגמא נוספת לכך, אדם אחד שאל אותי אודות בנו שחובש כפה קטנה, וחרף בקשת האב להחליפה בכפה גדולה הוא מסרב. שאלתי את האבא, האם חברי כתתו חובשים כפה גדולה או שמא גם הם חובשים כפה קטנה, ותשובתו היתה שגם חברי כתתו חובשים כפה קטנה. א"כ, אמרתי לאבא, הנח לו, אל תנסה להכריחו להיות צדיק יותר מכולם!
ועל פי הגמרא הנ"ל תורצה לי שאלה שהתקשיתי שנים רבות.
הנה ידוע שהיחס ליתום צריך להיות שונה מהיחס כלפי אחרים, וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות דעות פ"ו ה"י) וז"ל:
חייב אדם להיזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשם שפלה למאוד ורוחם נמוכה, אע"פ שהן בעלי ממון. אפילו אלמנתו של מלך ויתומיו מוזהרין אנו עליהן, שנאמר "כל אלמנה ויתום לא תענון".
והיאך נוהגין עמהן?
לא ידבר אליהן אלא רכות, ולא ינהג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים, ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו. כל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רדה בהן או איבד ממונן, הרי זה עובר בלא תעשה, וכל שכן המכה אותן או המקללן. ולאו זה אע"פ שאין לוקין עליו הרי עונשו מפורש בתורה "וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב". ברית כרת להם מי שאמר והיה העולם, שכל זמן שהם צועקים מחמס הם נענים, שנאמר "כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו". במה דברים אמורים, בזמן שעינה אותן לצורך עצמו, אבל עינה אותם הרב כדי ללמדן תורה או אומנות או להוליכן בדרך ישרה, הרי זה מותר, ואעפ"כ לא ינהוג בהן מנהג כל אדם אלא יעשה להם הפרש וינהלם בנחת וברחמים גדולים וכבוד, שנאמר "כי ה' יריב ריבם". אחד יתום מאב אחד יתום מאם. ועד מתי נקראים יתומים לענין זה? עד שלא יהיו צריכים לאדם גדול להסמך עליו ולאמנן ולהטפל בהן, אלא יהיה עושה כל צרכי עצמו לעצמו כשאר כל הגדולים עכ"ל.
והשאלה היא,
אם גם כאשר רוצים להוליכם בדרך ישרה יש לעשות להן הפרש, א"כ מה יהיה על חינוכן? הרי זה בחינת "חושך שבטו שונא בנו"! כמעט שלא יהיה ליתום מושג של עונש, ומהיכן יקבל מרות? מה יעשה הבן ולא יחטא?
אולם לפי האמור לעיל לגבי הפסוק "די מחסורו אשר יחסר לו", אפשר לתרץ כך:
כמו שלגבי עני בן טובים עושים לו הפרש ביחס לשאר עניים ומספקים לו אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו והסיבה היא משום שלגביו אין זה מותרות אלא צורך, כך גם לגבי יתום. ההפרש שעושים לו ביחס לאחרים אינו פוגע בחינוכו, משום שהדיבור בנחת עם היתום שקול כמו דיבור בתקיפות לנער שאינו יתום, וזאת מהסיבה שכתב הרמב"ם בתחילת דבריו "מפני שרוחם שפלה" וכו', וזה בעצם "די מחסורו". מכאן יש ללמוד שההתייחסות לנער צריכה להיות בהתחשבות במצבו, כגון נער שהוא קצר קומה או חלשלוש או שהוריו גרושים וכל כיו"ב, על ההורים להתייחס באופן יחסי למצבו (להלן בפנים הספר נפרט יותר).
ואיתא בגמרא (מגילה כ"ט:):
"למה תרצדון הרים גבנונים", יצתה בת קול ואמרה להם: למה תרצו דין עם סיני, כולכם בעלי מומים אתם אצל סיני. כתיב הכא גבנונים וכתיב התם (ויקרא כ"א כ') "או גבן או דק". אמר רב אשי ש"מ האי מאן דיהיר בעל מום הוא. (אמר רב אשי מובן מכאן כי הגאוותן הוא בעל מום).
הנה מעבר לפירוש הפשוט שגאוה היא מום באדם, אפשר לומר שזה מסמל על מגבלה. אדם שרואים אצלו גאוה זה בעצם מגלה שיש לו בעיה, משום שההתנהגות והתגובות שלו אינם תוצאה של חוזק או עוצמה, אלא אדרבה זה מראה על מוגבלות מסוימת.
וכיו"ב מובא בגמרא (קידושין ע.) (לקריאת פירוש הגמרא ברצף, עיין בהערה)* וכל הפוסל (מגדף תמיד את המשפחות, הוא עצמו) פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם. (אין דרכו של פסול לדבר בשבח הבריות לעולם). ואמר שמואל, במומו פוסל. (פירוש: באותו ענין שהוא פגום הוא רגיל לומר לאחרים שהם פגומים). ההוא גברא דמנהרדעא (אותו אדם תושב העיר נהרדעא) דעל לבי מטבחיא בפומבדיתא (שנכנס לבית המטבחיים שבעיר פומבדיתא). אמר להו, הבו לי בישרא (אמר למוכרים תנו לי בשר). אמרו ליה, נטר עד דשקיל שמעיה דרב יהודה בר יחזקאל וניתיב לך (אמרו לו המוכרים המתן עד שיקח השמש של רב יהודה בר יחזקאל שעומד כאן ואז נתן לך). אמר, מאן יהודה בר שויסקאל דקדים לי דשקל מן קמאי (השיב אותו האיש בזילזול: מי הוא יהודה הגרגרן שיש לו זכות קדימה לקחת לפני)? אזלו אמרו ליה לרב יהודה (הלכו וסיפרו זאת לרב יהודה), שמתיה (רב יהודה נדה אותו). אמרו: דרגיל דקרי אינשי עבדי (אמרו לרב יהודה שהאדם הזה רגיל לקרוא לאנשים עבדים). אכריז עליה דעבדא הוא (רב יהודה הכריז עליו שהוא עבד).
אזל ההוא אזמניה לדינא לקמיה דרב נחמן (אותו האדם הלך לבית הדין של רב נחמן ותבע את רב יהודה). אייתי פיתקא דהזמנה (ואכן הגיע מכתב הזמנה לדין מבית הדין של רב נחמן). אזל רב יהודה לקמיה דרב הונא. אמר ליה, איזיל או לא איזיל (הלך רב יהודה להתייעץ עם רב הונא ושאל אותו: האם עלי ללכת לבית הדין או לא)? אמר ליה, מיזל לא מיבעי לך למיזל משום דגברא רבה את, אלא משום יקרא דבי נשיאה קום זיל (ענה לו רב הונא: האמת שלפי מעמדך וגדולתך בתורה ביחס לרב נחמן אינך צריך ללכת, אולם משום כבוד הנשיא שרב נחמן הוא חתנו כדאי שתלך).
אתא (רב יהודה הלך לבית הדין) אשכחיה דקעביד מעקה (ראה את רב נחמן מתקן מעקה). אמר ליה, לא סבר לה מר להא דאמר רב הונא בר אידי אמר שמואל, כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה (שאל רב יהודה את רב נחמן: האם כבודו לא מסכים עם רב הונא בר אידי שאמר שאדם שמינו אותו להיות מנהיג ציבור אסור לו לעשות מלאכה בפני שלשה אנשים)? אמר ליה, פורתא דגונדריתא הוא דקעבידנא (ענה רב נחמן: אני עושה רק תיקון מועט של המעקה [גונדריתא תרגומו מעקה באחת מהשפות]). אמר ליה, מי סניא מעקה דכתיב באורייתא או מחיצה דאמור רבנן (שאל אותו רב יהודה: האם מכוער בעיניך לומר בשפת התורה מעקה או בלשון החכמים מחיצה [רב יהודה התכוין להביך את רב נחמן כדי לרמוז לו שלא היה זה מן הראוי להזמינו]). אמר ליה, יתיב מר אקרפיתא, אמר לו: ישב כבודו על הספסל [קרפיתא תרגומו ספסל באחת מן השפות] . אמר ליה, ומי סני ספסל דאמור רבנן או איצטבא דאמרי אינשי (שאל אותו: האם מכוער בעיניך לומר ספסל כמו שאומרים החכמים או איצטבא בלשון התורה) וכו'.
אמר ליה, מאי שיאטיה דמר הכא? (שאל אותו לאיזה ענין בא כבודו לכאן?) אמר ליה, טסקא דהזמנותא שדר מר אבתראי (ענה לו: מכתב הזמנה שלח כבודו אחרי). אמר ליה, השתא שותא דמר לא גמירנא, טסקא דהזמנותא משדרנא למר? (אמר לו: איך יתכן, הרי אפילו את שפתו איני מבין ואיך אעיז להזמינו?) אפיק דיסקא דהזמנותא מבי חדייה ואחזי וכו' (הוציא רב יהודה את מכתב ההזמנה מבית שחיו והראה לרב נחמן). אמר ליה, הואיל ואתא מר להכא לישתעי מיליה כי היכי דלא לימרו מחנפי רבנן אהדדי (אמר לו רב נחמן: כיון שכבר כבודו הגיע לכאן עלינו לדון שלא יאמרו שהחכמים מחניפים זה לזה בדין).
אמר ליה, מאי טעמא שמתיה מר לההוא גברא? (שאל רב נחמן: מדוע כבודו נידה את האדם ההוא?) ציער שליחא דרבנן, (ענה רב יהודה: משום שציער את שמש בית הדין). ולנגדיה מר, דרב מנגיד על מאן דמצער שלוחא דרבנן (היה לכבודו להלקות, שהרי רב היה מלקה למי שהיה מצער שמש בית הדין). דעדיף מיניה עבדי ליה. (קנסתי אותו ביתר חומרה). מאי טעמא אכריז מר עליה דעבדא הוא? (על סמך מה כבודו הכריז עליו שהוא עבד?) אמר ליה, דרגיל דקרי אינשי עבדי. (משום שהוא רגיל לקרוא לאנשים עבדים), ותניא (ושנינו בברייתא) כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחא לעולם, ואמר שמואל במומו פוסל. [אמר לו רב נחמן:] אימר דאמר שמואל למיחש ליה, לאכרוזי עליה מי אמר (אפשר לומר ששמואל אמר זאת רק כדי לחשוש שמא הוא פסול, אבל להכריז בוודאות האם הוא אמר)?
אדהכי והכי אמר ליה ההוא בר דיניה לרב יהודה: לדידי קרית לי עבדא, דאתינא מבית חשמונאי מלכא (בינתיים אותו התובע אמר לרב יהודה איך אתה קורא לי עבד, הרי אני מיוחס למשפחת החשמונאים)? אמר ליה הכי אמר שמואל כל דאמר מדבית חשמונאי קאתינא עבדא הוא (ענה לו רב יהודה: כך אמר שמואל, כל מי שאומר שהוא מיוחס לחשמואים הוא עבד). אמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר ר' אבא אמר רב הונא אמר רב, כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא, אם קודם מעשה אמרה שומעין לו, ואם לאו אין שומעין לו. אמר ליה הא איכא רב מתנה דקאי כוותי. (אמר רב יהודה: הנה כאן רב מתנה שאומר כמוני). רב מתנה לא חזייה לנהרדעא תליסר שני, ההוא יומא אתא (רב מתנה לא ראה את נהרדעא 13 שנה, ובדיוק אותו יום בא). אמר ליה, דכיר מר מאי אמר שמואל כי קאי חדא כרעא אגודא וחדא כרעא במברא (שאל אותו רב יהודה: האם כבודו זוכר מה אמר שמואל בזמן שרגלו האחת היתה על שפת הנהר ורגלו האחת על הגשר)? אמר ליה, הכי אמר שמואל (ענה רב מתנה, כך אמר שמואל) כל דאמר מדבית חשמונאי מלכא קאתינא, עבדא הוא, דלא אשתיור מינייהו אלא ההיא רביתא דסלקא לאיגרא ורמיא קלא ואמרה, כל דאמר מבית חשמונאי אנא עבדא הוא. נפלה מאיגרא ומיתה. (כל האומר שהוא מיוחס לחשמונאים הוא עבד, שהרי לא נשארו ממשפחת החשמונאים אלא רק נערה אחת [הורדוס הרג את כולם ואותה השאיר כדי להתחתן אתה ולהיות מיוחס] והיא עלתה לגג והפילה את עצמה ומתה, ולפני שהפילה את עצמה הכריזה בקול, כל מי שיאמר שהוא מבית חשמונאי תדעו שהוא עבד). אכרוז עליה דעבדא הוא. ההוא יומא אקרען כמה כתובתא בנהרדעא! (הכריזו עליו מבית הדין של רב נחמן שאכן הוא עבד ובאותו יום של ההכרזה קרעו מספר כתובות מהנשים של אותה משפחה). עד כאן המעשה.
הנה מהמעשה הנ"ל ניתן ללמוד לענייננו מספר דברים:
1. "כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחא". מה זה אומר לגבי ההורים?
תשובה: אם אנחנו מרבים בביקורת שלילית, זה תמרור התראה שיש חשש שאנחנו פגומים באותו סוג ביקורת.
זכורני שפעם התקשר אלי אב שהבן שלו היה נגוע בגניבות. האב מספר שהוא עו"ד במקצועו, וכאשר התגלתה הבעיה, דהיינו בפעמים הראשונות שהבן נחשד בגניבה, האב חקר אותו בצורה יסודית. אולם אע"פ שהבן הודה, הוא המשיך לגנוב. ושוב חוזר חלילה, האב חוקר – אולם ללא תועלת.
ושאלתו, מה עושים?
תשובתי היתה שהלחץ אינו פתרון וכו', ואז נאנח האב ואמר: "תאמין לי הרב, כאשר הייתי חוקר את הבן, הרגשתי כמו שאני בבית המשפט והבן על במת הנאשמים"!
במקרה הנ"ל רואים השפעה ישירה של העיסוק של האב על הפעולות כלפי הבן. הבן "נאשם", והאב עו"ד שחוקר "מתוקף תפקידו"! נחשוב מעט מה הוא מקרין לבנו? פשוט מבהיל!!!
כאמור לעיל עלינו לשים לב לסגנון הדיבורים שלנו מה זה משדר, כי למעשה המוח של האדם דומה למחשב, וכדי לדעת מה הכניסו בתוך המחשב אנחנו נפתח אותו, ומה שהוא יציג זה למעשה מה שהזינו אותו. כך העניין באדם, מתוך הדיבורים אפשר ללמוד מה המהות של האדם, דהיינו מה שמוחו מכיל.
וראיתי שמובא בשם הבעל שם טוב זצ"ל: "מה שהאדם מדבר, שם הוא נמצא". וזאת אפשר לראות במציאות, שכל בעל מקצוע מרבה לדבר במה שהוא עוסק וזאת מהסיבה הנ"ל.
כיוצא בזה ראינו במסכת אבות במשניות רבות את הלשון "הוא היה אומר", ופירש הרע"ב: מרגלא בפומיה, דהיינו שזה היה שגור בפיו. וזכורני פירוש נוסף, "הוא היה אומר" מה שהוא, דהיינו מה שהיתה המהות שלו את זה היה אומר!
זאת ועוד, מובא בספר "לחיות אל סף האושר"(ואינו תחת ידי כעת) שהדיבור נקרא דיבור מלשון דַּבָּר (=מנהיג בארמית). הדיבור הוא ההגה של המחשבה.
לכן, כדי לתקן את הפגם שלנו, עלינו להרגיל את עצמנו לדבר בצורה חיובית. פשוט לחפש את הדיבור החיובי. וכמו שאמרו חז"ל (אבות א', ו'): "הוי דן את כל האדם לכף זכות". ופשוט הוא שהם לא התכוונו רק למקרה שהאדם עשה מעשה שנראה בעליל שהוא חיובי. למקרה כזה לא צריך לומר לדון לכף זכות, כי כל בר דעת יראה זאת בצורה חיובית. אלא חז"ל התכוונו למקרה שיש מקום לראות ולפרש את המעשה בצורה שלילית, ולאופן הזה אמרו שאעפ"כ יש לדון לכף זכות!
ואם ישאל השואל, אם נדון לכף זכות הרי הנער עלול לנצל זאת לרעה. הוא יעשה מה שלבו חפץ שהרי אין לו ממה לחשוש, או שהוא יחשוב שמעשיו חיוביים, והראיה לכך – הנה ההורים ראו מה שעשיתי ודנו אותי לכף זכות.
התשובה היא פשוטה. אין כוונה לומר שההורים יסכימו או ישתקו כאשר הנער מתנהג לא כשורה. אדרבה, ההורים מצווים לחנך או לכל הפחות לכוין אותו בדרך הנכונה. ואם יש צורך גם יענישו לפי חומרת הענין. חושך שבטו שונא בנו!
אולם יש להפריד בין המעשה הרע של הבן לבין הבן עצמו. על המעשה יש לחשוב כיצד למגר אותו, ואילו על הבן יש לחשוב צדדים של זכות ואז לטפל בו את הטיפול הנדרש אולם מתוך רחמים.
זכורני שמו"ר ועט"ר הגאון ר' ינון חורי זיע"א המשיל זאת לילד שחולה במחלה מדבקת. אמנם יש לבודד אותו שלא ידביק אחרים, אך עם זאת ההורים יבודדו אותו מתוך רחמים!
כך יש להעביר את המסר – את הביקורת. רוח הדברים תשדר: "אתה מצוין, יקר, אהוב, איננו מאשימים אותך, אנחנו מאירים או מעוררים".
2. שימו לב למשוב של הבן אליכם ובכלל!
כאמור לעיל מוחו של האדם הוא כמו מחשב, ובעצם הוא פולט את הנתונים הזמינים שבתוכו. א"כ דיבורי הבן מהווים "משוב" למתחולל בתוכו! אם הוא מרבה לדבר אודות עניין מסוים, זה סימן שהוא נתון שם. זאת ועוד, גם סגנון הדיבור מורה לנו את פנימיותו.
לדוגמא: כאשר נבקש מהבן ללכת איתנו לשיעור תורה, יש אפשרויות שונות לתשובה, שמהן נוכל להסיק על הרמה הרוחנית של הבן. כגון, אם התשובה בדרך כלל היא:
א. "אני בא מיד, אבא תחכה לי".
תשובה זו מראה שהבן "מתחבר" לשיעור תורה ושהתורה חשובה בעיניו (שהרי הוא עזב את עיסוקיו בצורה מיידית לטובת השיעור), ובכלל מצבו הרוחני שפיר.
ב. "אבא, אני עסוק, אני צריך לסיים דבר פלוני".
תשובה זו מראה ששיעור התורה הוא בעדיפות משנית או שזו התחמקות, ויש חשש שהבן אינו מעוניין לשמוע דברי תורה.
ג. "אוף, אבא אני לא יכול, עכשיו יש לי חופש!"
תשובה זו מראה שהבן מתוח ולחוץ, ויחסו לשיעור תורה לא תקין. הוא מרגיש כפייה.
כך העניין כאשר הבן עונה לבקשת הוריו לבצע מטלות. יש להקשיב לסגנון וצליל התשובה. האם הוא עונה בצורה רגועה ובשמחה, או שמא הוא רוטן בקולו. סגנון התשובה עבורנו הוא "המשוב" מה מתחולל בפנימיותו.
יש להדגיש שהניסיון לבלום את סגנון התשובה אינו הפתרון למתחולל בפנימיות הבן, אלא יש לתת את הדעת מה מקור הבעיה.
3. "רב מתנה לא חזייה לנהרדעא תליסר שני, ההוא יומא אתא!"
המשפט הנ"ל הינו מסר וציון דרך!
הנה כאשר רב נחמן שאל את רב יהודה: אמנם שמואל אמר שב"מומו פוסל", אך אפשר לומר ששמואל אמר זאת רק לחשוש שמא הוא עבד, אך להכריז עליו שהוא עבד – את זה שמואל לא אמר. שאלת רב נחמן היתה עלולה להביך את רב יהודה ואולי להכשיל את כל המהלך שלו. לרב יהודה לא הייתה תשובה, אולם על זה נאמר "הולך בתום ילך בטח"! (משלי י' ט') כאן היתה סייעתא דשמיא. התובע פתח את פיו, ומתוך דבריו האמת יצאה לאור. "צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו"! (שם י"א, ח').
כך היה כאשר רב יהודה הוצרך לעדות להלכה שאמר בשם שמואל, שכל האומר שהוא מבית חשמונאי בידוע שהוא עבד. והנה בצורה פלאית מגיע רב מתנה, ששלש עשרה שנה לא היה בנהרדעא, בדיוק אותו יום הגיע!
מכאן רואים שללא סייעתא דשמיא לא נוכל לעמוד בכל האתגרים שעומדים לפנינו גם אם נהיה חכמים גדולים, ולעומת זאת אין מצב של "יגעתי ולא מצאתי". מי שיאמר זאת – אל תאמין לו! אדרבה, לכל מאמץ יש תשלום.
גיל הנערות הינו גיל רגיש מאוד. אפשר לקרוא לו גיל "התפר" על שם שהוא מחבר (תופר) בין הילדות לבין גיל הבגרות. בגיל זה יש כמין ערבוב ובלבול בנפשו של הנער. בתוכו מתמזגים בלי סדר תכונות ילדות ותכונות הבגרות, והדבר מחייב אותנו כהורים להתייחס לכך במשנה זהירות (כפי שיפורט להלן בפנים הספר). הבה נציץ ונלמד מעט על גיל הילדות לעומת הבגרות. פאוור פוינט להורדה ישירה

סגור לתגובות על אשר יחסר לו

מאת:

פרסם באתר כ - 3 מאמרים.

.

דילוג לתוכן