Bookmarking אתר מאמרים לפרסום, הפצה וקידום של מאמרים בחינם

בימי קדם היה נוהג נפוץ שהמלך היה יוצא לצוד חיות ביערות בלוית עבדיו. מנהג זה היה עבורו כעין תחביב והתפרקות. והנה באחד הפעמים כשהגיע המלך ליער, ראה גזע רחב ועליו ציור של עיגולים רבים, עיגול בתוך עיגול, ששימש כקליעה למטרה. המלך התפעל בראותו שכל החיצים קלעו בדיוק במטרה. מרוב התפעלותו ביקש מעבדיו לאתר את "היורה" הצלף, ואכן אחרי חיפוש הובא הצלף אחר כבוד אל המלך.
לשאלת המלך כמה זמן הוא מתאמן בצליפה, השיב הנ"ל: "אינני מתאמן כלל!".
תשובתו הגבירה את פליאת המלך, והוא שאלו: "א"כ כיצד הגעת לכזה דיוק בצליפה?" השיב לו הצלף "אדוני המלך, אין פשוט מזה. קודם כל אני יורה את החץ, ולאחר מכן אני מקיף אותו בעיגול, וממילא תמיד החץ נמצא במרכז"… ע"כ המשל.
והנמשל הוא כותב השורות. כותב השורות מרגיש ממש כעין אותו צלף.
ביאור הדברים: כאשר נכנסתי לעבודת החינוך, חשבתי והתבוננתי רבות מה הם העקרונות שעשויים לתרום לחינוך, כגון יצירת משמעת בצורה בריאה. והנה עלו בראשי ימי הילדות בבית אבא, איך השיג משמעת מוחלטת כאילו אין מושג של חוצפה, פשוט היינו יראים להמרות את פיו, אולם מאידך גיסא אהבנו אותו עד מאוד אהבה שאינה תלויה בדבר, וממש היינו מחכים למוצא פיו ושמחים על כל מטלה שביקש מאיתנו.
ואז הבינותי שלצורך משמעת יש להשיג יראה וגם אהבה. כך היתה הנהגתו של אבא. כאשר סטינו מהדרך הוא העניש אותנו, ולא פעם לקינו בחגורתו, אך מעולם לא הרגשנו שנעשה לנו עוול ח"ו. אדרבה, רגשי אשמה עצמיים צפו ועלו על לבנו משום שחשנו ממש את דאגתו ואהבתו הכנה אלינו בלי שום תנאי. אהבה בלי אינטרסים, דאגה עד כלות הנשמה, נתינה בלי גבול, וממש מפתו נתן לנו, וממילא נטינו להאמין שלא לחינם אבא מעניש אותנו. אבא אוהב, אבא חושב, אבא יודע מה שהוא עושה.
ומהרהור עברתי למעשה. אמצתי את העקרונות הנ"ל, ולשמחתי ראיתי ברכה בעמלי. זאת ועוד, גם בפינה הקבועה שהיתה לו בנושאי חינוך בערוץ 2000 ערכתי את ההרצאות ואת התשובות לשואלים על פי העקרונות שחוויתי בבית אבא (ובדברים נוספים שיובאו בהמשך). עם הזמן בינותי בספרי חינוך ובעיקר בתורתנו הקדושה, ושמחתי לראות אישור למה שלמדתי מבית אבא!
כדי לחדד את הדברים, אכתוב דוגמא לכך.

הנה מובא בירושלמי (סוטה פ"ה ה"ה): כתוב אחד אומר (דברים ו, ה): "ואהבת את ה' אלקיך", וכתוב אחד אומר (דברים ו, יג): "את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד". עשה מאהבה ועשה מיראה. עשה מאהבה – שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב, ואין אוהב שונא. עשה מיראה – שאם באת לבעוט, אין ירא מבעט. עד כאן לשון הירושלמי.
ופירש בקרבן העדה, שהגמרא מציגה כעין סתירה בין הפסוקים: מהפסוק "ואהבת" וגו' מובן שיש לעבוד את ה' מאהבה, ואלו אחר כמה פסוקים כותבת התורה "את ה' אלקיך תירא", מובן שצריך לעבוד את ה' מתוך יראה. וזוהי סתירה, שהרי עבודה מאהבה היא מתוך רצון פנימי ולא מתוך פחד, ואילו עבודה מיראה נובעת מתוך פחד, ולא מתוך רצון פנימי.
ועל זה עונה הגמרא, שכוונת התורה – שאם לא יהיה לך חשק לעשות מצוות מתוך רצון, דע שמכיון שאתה אוהב של ה', לכן עליך להגביר חשקך לתורה על ידי פעולות שונות שתורמות לפתח רצון ואהבה לעבודת ה'. וכן לצד ההפוך דהיינו של היראה, שאם תרצה להשליך מאחריך את המצוות, כגון במקרה שבאו עליך יסורים, דע לך שאתה ירא. (עד כאן פרושו של קרבן העדה בהרחבת הדברים).
אולם לצורך הנידון שלנו, ננסה לחדד מעט את תוכן דברי הגמרא על ידי משל: ראובן שמע על שמעון שהכה את בנו של לוי, וכאשר לוי שאל את שמעון לפשר ההכאה, התפרץ שמעון כלפי לוי ואמר שזה מגיע לו, ולא ניסה לפרש מדוע, וכך נגרמה עגמת נפש גם ללוי. ראובן (השומע) האשים את שמעון בחוסר דרך ארץ, ואף כינהו חסר רגש.
עתה נצייר את הסיפור הנ"ל.
אולם נתאר, שהמכה הוא אביו של ראובן השומע. סביר להניח, שראובן יגונן על אביו ויחפש סיבות להצדיק את התנהגותו, ואף אם לא ימצא, מכל מקום לא יגנהו כמו שגנה את שמעון.
ועתה נשאל, מדוע צורת השיפוט של ראובן על שמעון שונה מצורת השיפוט על אביו? התשובה ברורה – שמעון אינו אהוב על ראובן כמו שאביו אהוב עליו, ואהבת ראובן לאביו הרי היא כעין שוחד לדון את אביו לצד זכות.
כך עלינו לעבוד את הקב"ה. עלינו לפתח עליו אהבה כזו, שגם כאשר הדברים הבאים מאת ה' נראים לפי דעתנו הקצרה כתמוהים, אנחנו נשמח לעשותם מתוך שיקול שבודאי אם ה' נתן לנו את הדברים האלה, אז ודאי שזה טוב מאוד בשבילנו וכו'.
אמנם לענין היראה הדבר ידוע, שכאשר מפתחים יראה מדמות כל שהיא, קשה מאוד מאוד להעיז פנים כנגדה. וכבר כתבו הראשונים (הראב"ע שמות יד, יב, והרמב"ם במו"נ ח"ג פל"ב) הטעם שלא נכנסו יורדי מצרים לארץ ישראל, מפני שיוצאי מצרים הורגלו להיות משועבדים, ולא היו מסוגלים להתמרד או להלחם בעמי כנען, ע"ש, ואין כאן מקום להאריך.
מכאן נלמד לנידון שלנו, שעלינו לפתח יראה טבעית מה', וממילא, אם חס וחלילה יבואו היסורין, לא נוכל לבעט.
ומעתה נבין, שכדי לפתח משמעת בילדינו, עלינו לפעול גם כן ברוח הדברים הנ"ל. דהיינו, עלינו לפתח בליבם אהבה אלינו וגם יראה מפנינו. אהבה – כדי שיקל עליהם לבצע את הנדרש מהם בשמחה, ואילו את היראה עלינו לפתח, שאם חס וחלילה תעבור רוח שטות בלב ילדינו להתחצף וכדומה – היראה מפנינו תהיה כתריס בפני פורענות זאת.
וכך כתב בספר "חובת הלבבות" שער אהבת ה' בפתיחה, וזה לשונו: וגם השכל מחייב שתהיה היראה מהאלקים קודמת לאהבתו, מפני שהיראה היא הסוף והקצה האחרון של הפרישות והמדרגה הקרובה ביותר למדרגת אהבת האלקים והשער הראשון אל שעריה. ואי אפשר להגיע לאהבת ה' אלא אם כן יש לו תחילה יראה ופחד מהאלקים יתברך עכ"ל.
כח היראה כמסייע בעבודת ה' היא העובדה שכל אדם חושש וסולד מיסורים, וכאשר הוא יודע שאם ימרה את פי ה' חס וחלילה עלול הוא להתייסר, זה דוחה מלבו את הרצון להמרות את פי ה'. אף על פי שיש לו תענוג בעבירה, מכל מקום הפחד מן העונש גדול מהתאוה לעבירה. וכיון שמתוך היראה הוא מתרגל להתגבר על תאוותיו, נעשה לו יותר קל לוותר על תאוותיו, וממילא טבעי הדבר שאהבת ה' תהיה קרובה אליו, שהרי כשכח תאוותיו נחלש כח שכלו מתגבר כידוע.
ומכאן יש ללמוד לענין החינוך למשמעת. אף שחשוב מאוד לפתח משמעת מתוך אהבה, מכל מקום מוכרח שתקדם לה משמעת מיראה, שאם לא כן עלול הוא ללכת שולל אחרי תאוותיו שהן כחומה של שוחד בפני שכלו המקרבו לעבודת ה'. וכבר כתב הרמב"ם (בפיה"מ דאבות פ"א מ"ג), כי ליראה מבוא גדול במצוות לא תעשה, וכמו שנאמר במצוות השמעיות. ע"ש.
כעין זה מצינו בגמרא (סוטה מ"ז ע"א).
תנו רבנן: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, ולא כאלישע שדחאו לגיחזי בשתי ידיו וכו'. דהיינו שהקירוב צריך להעשות ע"י היד החזקה – ביד ימין קירוב גדול, מה שאין כן הדחיה תהיה בצורה חלשה יותר באופן יחסי לקירוב (ולהלן הרחבנו את הדברים). ומכל מקום ברור שהיראה והאהבה צריכות להיות משולבות זו בזו.
את יסודות המשמעת הנ"ל העתקתי מספרי הקטן "עצות בחינוך". כעבור זמן, והזדמן לי להספיד אחד מבני משפחתי (דודי שלמה ז"ל) ביום השלשים לפטירתו, ואז בהיותי מהרהר בדוד הנ"ל, במידותיו והנהגותיו הטובות, מצאתי הוכחה נוספת ליסודות המשמעת הנ"ל, מהגמ' במסכת קידושין (ל:):
תניא, רבי אומר: גלוי לפני מי שאמר והיה העולם שבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים, לפיכך הקדים הקב"ה כיבוד אב לכיבוד אם (הכוונה לפסוק "כבד את אביך ואת אמך" (שמות כ, יב), שם הקדים לומר "אביך" לפני "אמך"). וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה, לפיכך הקדים הקב"ה מורא אם למורא האב (הכוונה לפסוק "איש אמו ואביו תיראו") (ויקרא יט, ג).
ואכן נפסק להלכה שהבן חייב בכיבוד ובמורא הוריו, וכיון שכן, יוצא איפוא שעלינו לחנך את בנינו לירא ולכבד אותנו, שהרי זה חלק מהמצוות שעלינו לחנכם.
שמעתי מפי קרובת משפחה מעשה הממחיש את היסודות הנ"ל:
בנה הצעיר של אותה קרובת משפחה ביקש ממנה פעמים רבות לקנות לו אופניים, אולם היא סירבה לאחר הפצרות רבות היא הבטיחה לו שלאחר שיגיע לגיל 18 היא תקנה לו אופנוע בתמורה לכך שיוותר על דרישתו לאופניים. והנה מיד כשהוא הגיע לגיל 18 ניגש הבן לאמו ותבע ממנה שתקנה לו אופנוע כמו שהבטיחה לו. אמנם לאמו לא היה כסף לקנות, אך כיון שהיא חפצה מאוד לשמור על מוצא שפתיה, לכן מכרה מוצר מסויים מביתה ובכסף שקבלה קנתה את האופנוע. משראה כך בנה הבכור, בא בטרוניה לאמו באומרו: "הרי גם אני בקשתי בעבר אופניים ולא קנית לי, ואלו לאחי הצעיר ממני קנית אופנוע? אם לא תקני לי אופניים אני עוזב את הבית!".
בשמוע אמו את האיום הנ"ל ענתה ואמרה: "בני, אתה יודע כמה היה קשה לי לקנות את האופנוע, אולם אחיך לחץ עלי מאוד ובטעות הוצאתי מפי הבטחה שאקנה לו אופנוע. אני מודה שטעיתי, אבל אם אני אמך רק בשביל האופניים, אז הדלת פתוחה, אתה יכול לצאת". כמובן לשמע תשובה חכמה ונחרצת כזאת הבן התחרט, ונשאר כמובן בבית. בדוגמא הנ"ל האמה השתמשה בהסברה (=אהבה) ונחרצות (=יראה).
חובה קדושה לציין ולחזור ולציין שמפתח גדול בהצלחת החינוך היא התפילה, תפילה ללא לאות, כמו שנאמר (תהילים כז יד): "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'". אולם עם זאת אל לנו. לזנוח את חובתנו להשתדל לחנך בעצמנו את ילדינו, שאם לא נשתדל – בזכות מה נבקש מה' שיעזור לנו? אם אנחנו לא מרחמים על עצמנו – מי ירחם עלינו? ומה היא בעצם חובת השתדלות? על כך נקרא להלן.
ובכן, כדי לצאת ידי חובת ההשתדלות שתהיה לנו משמעת בריאה עלינו לשים לב לדברים הבאים: תקשור עם מלאכים