כי מאז באתי אל השירה הזאת/safäjew

27 בינואר 2020 | מאת: | מאמרים בקטגוריה יהדות

רשימה אודות הידברות וכמיהה לגאולה אצל יוסף הצדיק ומשה רבינו/מאת אסף אליעזר ספייב

פתיחה-

על כרובים ומבט בפנים

הזוהר מציג קטע מעניין :

אמר רבי יוסי:פעם אחת היה העולם צריך למטר . באו רבי ייסא ורבי חזקיה ושאר חבריא אל רבי שמעון.

מצאוהו שהיה הוא ורבי אלעזר בנו בדרכם לראות את רבי פנחס בן יאיר .

כיוון שראה אותם פתח ואמר שיר למעלות […]הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד (תהילים קלג א), כמו שנאמר (=על הכרובים במקדש) ופניהם איש אל אחיו(שמות כה,כ)-כי בשעה שהיו מסתכלים זה בזה פנים בפנים כתוב 'מה טוב ומה נעים' וכאשר הדכורא(הזכר) מחזיר פניו מן נוקבה(=נקבה) אוי לעולם[…] ועתה רואה אני שבאתם על כך שהדכורא אינו שורה בנוקבא (=ייתכן שמשום כך נראה לכם שיש בצורת)-

(על כך אמר רבי שמעון):אם משום כך באתם אלי-שובו לדרככם,שכן ביום זה הסתכלתי שהכל יחזור לשרות פנים בפנים ,ואם לתורה באתם -שבו עימי.

אמרו לו:לכל באנו לאדוני (הן לעניין תלמוד תורה והן לעניין רחמי שמיים על הגשם)-ילך אחד מאיתנו ויבשר לאחינו ,שאר החברים(שתם עידן הבצורת ועוד רגע קט יחל הגשם)

ואנו נשב לפני אדוני(ללמוד מפיך תורה).

זוהר ,ג, אחרי מות, נט, ע"ב]

הקטע מהזוהר ,מציג בפנינו בצורת ,כלומר היעדר הגשם. החכמים בסיפור מלמדים אותנו שהבצורת נגרמה כתוצאה מניתוק בין איש אל אחיו, ושהחיבור בין איש לרעהו הוא תמצית תורת ישראל.(ועיינו יומא בבלי נד ע"א)

אז מה הקשר בין הבצורת ,הכרובים והעבדות במצריים? 

הסיפור מלמד אותנו שני ערכים מרכזיים ביסוד האמונה היהודית-תורנית :

א.הדיאלוג 

ב.הציפיה לעתיד כדרך חיים 

במהלך המאמר אסקור כיצד יוסף ומשה מלמדים אותנו ליישם את ערכים אלו תוך סקירת הפסוקים .

על טבע ,תרבות ופנים אחרות

אחד מגדולי האנתרופולוגים בדור הקודם, ומפתח התאוריה המבנית ,החוקר היהודי קלוד לוי שטראוס טען בספריו אודות התאוריה המבנית(סטרוקטוריאליסטית בלעז)שאין לבחון התנהלות של אדם יחיד או של קבוצה בלא לבחון אותה ביחס אל מבנה החברה הכללית בה אותו פרט או אותה קבוצה מצויים.במילים אחרות הרקע הסוציולוגי מקבע את התודעה.

מוטיב משמעותי נוסף היוצא מתאוריה זאת הוא שהמתח הבסיסי בכל חברה הוא זה שבין מה שהחברה מגדירה כמרכז לשוליים או במילים אחרות בין הטבע לתרבות. לוי -שטראוס טען שהנושא המרכזי של מיתוסים בעמים השונים הוא המעבר הזה,בין הטבע לתרבות(ראו אודות כך אצל ניסן רובין ,ראשית החיים בעמ' 15-14; ואצל זאב לוי, סטורקטוריאליזם בין מתוד ותמונת עולם ,תל אביב תשל"ו,עמ' 86 וכל הדיון מצוי באריכות שם בנוסף ממליץ לקרא אצל ר' א .קוסמן,מסכת גברים,עמ 83-86 ואצל פרופ' עמנואל לוינס,תשע קריאות תלמודיות ,עמ' 108-111 ).

המרכז הוא השפה,ביטוי החוק;לעומת זאת ,השוליים:טבע-פרא ,הפורע חוק וסדר מקובל.

תרבות- סוג מסויים של סדר שבונים בני אדם כדי ליצור מערך מאורגן כלשהו לחייהם הקבוצתיים.כאשר סדר זה 'מטבעו' הוא טנטטיבי ומשתנה לפי מנהג המקום,יחד עם זאת כל חברה נוטה 'לקדש' סדר זה ולראות בו דבר מה ' טבעי ' שאין לערער עליו. גם ללא משים החברה בונה לעצמה סדר שתפקידו להגן על היחיד מפני האחר המאיים ובכך להוות דבק המחבר בין חברי הקהילה(ראו עוד אצל:קליפורד גירץ,פרשנות של תרבויות, בעיקר עמ' 16 שם הוא מתמקד בהגדרת המושג תרבות).

טבע-מהווה את ההתנהלות הגולמית של הפרט קודם הליך החיברות.בהליך זה לומד הפרט לאמץ את אורחות חייה של הקהילה בה הוא חבר. אט אט הוא יגיב בהסתייגות הגובלת בסלידה למה שיתואר בעיניו כהתפרצות ספונטנית וכהתנהלות שוטפת שאינה מאוקלמת בכללי התרבות.

לעיתים רבות,התרבות של הקהילה האחת תחשב לטבע אצל קהילה אחרת. כאשר אדם נעקר מהסביבה שלו,או לחילופין עובר דירה למקום בו כללי ההתנהגות שונים ייתכן דיסוננס בין הטבע לתרבות,מפני שכעת הם מתערבבים.מה שהוגדר כטבעי בתרבות הקודמת כרגע הוא פראי ומה שהוגדר כפרוע נעשה לעיקר התרבות.

בהקשר זה ,יוסף הצדיק ומשה רבינו מהווים דוגמא לשני אנשים אשר חיו בתרבות אחרת השונה ,לפחות ברמה הרעיונית ממה שידוע לנו, מהתרבות אותה הם הכירו. עניין משותף זה אינו היחיד בין שני רועי ישראל אלו,כמו כן בעיני ייתכן ומשה ראה בחייו של יוסף מודל להתהוות;בכך אשתדל אי"ה לעסוק בחיבור קצר זה.

יוסף-החידוש הוא האמונה בדיאלוג

יוסף הצדיק,מקשר אותנו אל ארץ ישראל ממנה הוגלה למצריים, ואל יעקב בכיר האבות- אביו. הוא ניתק בילדותו ממשפחת בית יעקב ונמכר לעבד בסביבה המצרית אותה כלל לא הכיר. לימים לאחר שנשתקע במקום נשא לאישה את אסנת בת פוטיפרע כהן און,לפי פשוטו של מקרא, בתו של כהן עבודת אלילים,ונולדים להם שני ילדים:הראשון-מנשה-"כי נשני א-לוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי"(בראשית מא נא).שם זה, זועק ומשווע לחיבור.הא-לוהים עזב אותו בארץ מצריים.יש כאן אנחת אכזבה .

לעומתו,הילד השני,אפרים,"כי הפרני א-לוהים בארץ עניי"(שם, פסוק נב) שם המבטא תקווה,אמנם אני לבד אך איני בודד אלוקים לא עזב אותי הוא כל הזמן היה פה,ועודנו מושיט לי יד.

ההגיון הפשטני שלנו,גורם לנו לחשוב,שאילו היינו יוסף אזי אכן היינו מתנכרים אל אחיו ואולי אף נוקמים בהם בחרון אף . זכרו,מדובר באותם אחים אשר הפקירו אותו בזורקם אותו אל הבור.האדישות מכלה הכל רק לא את אמונתו של יוסף הבוחר להתגלות אל אחיו,להחשף ,ולעזור להם במצוקתם לא כי זה מה שאחים צריכים לעשות אלא מפני שהוא בוחר מתוך החירות הרוחנית לצאת מעצמו אל עבר הזולת.

הוא משאיר אצלם את הכסף באמתחותיהם-כי יודע שהמצב הכלכלי אינו בכי טוב בכל העולם.אבל ליוסף אכפת והוא מאמין בדיאלוג(בראשית מב כה ו- לה).

האמונה של יוסף בשיח,בראיית האחר מופיע מספר פעמים במפגשיו עם האחים (עיינו: שם, מב ד-כא) ובייחוד בפסוק "ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם -ויאמר אלהם[…]"(שם ט)

הדיאלוג הוא קשה מאד ונוקב אך הוא נוצר.איני יודע כליות ולב אך ברי לכל בר בי רב שהשיח לא היה פשוט ולמרות זאת יוסף חותר לשיח מבקש הידברות.לא מגיב בקשיון הלב אף אם נדמה לנו שישנו משהו אטום בהיקשרות.

הדיאלוג היותר מוכר בין האחים מתחיל בריש פרשת "ויגש" "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני […] כי עבדך ערב את הנער מעם אבי [.

..]כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי"(שם מד ,יח-סוף)

כאשר יוסף מבחין שהאנושיות והאמונה בדיאלוג גוברת על האגואיזם הוא מוכן להתוודות בפני האחים "ויתן את קולו בבכי […]וישמעו מצריים וישמע בית פרעה"(שם מה א-ב)

רק כאשר יוסף רואה את התנהלותו הא- פאלית של יהודה,המוכן לכבוש את יצרו ולהתחנן,את יהודה בכיר האחים החזק והאיתן שעליו נאמר "יודוך אחיך" הוא נזכר בתרבות בית יעקב שאינה כמהה לכוח ולעוצמה כמו בתרבות המצרית. תרבות בני יעקב היא איפוק "איזה גיבור הכובש את יצרו"(בן זומא,אבות ד א) היכולת לקבל,היכולת להקשיב ולא להתעסק בחבטות הדדיות איש ברעהו,רק אז מרשה לעצמו יוסף לבכות.לגלות "חולשה"(ממנה אגב כל מצריים מתרחקים בתיעוב משהו). מפני שאצל בית יעקב גם גברים יכולים להזיל דמעה,אצל בית יעקב מפתחים את ה"ואהבת לרעך כמוך-אני השם"(ויקרא יט) ולא תחרות כלבים הצמאים לעוצמה.

בהקשר הזה נאים מפז דבריו של ז'אק לאקאן המבחין בין האלמנט הפאלי לעומת ההבנה של חז"ל המופיעה בדברי בן זומא .פאלוס ,לפי לאקאן,מייצג כל דבר שבידו הכח להתעצם ,'להזדקף' ולהשתנות בכוחות עצמו. כך למשל עסק כלכלי ריווחי יכול להתבטא כאלמנט פאלי-צבירת כח מובנת כפעילות פאלית,ואיבוד הכח מתבטא כחוסר אונים,כהיעדר היכולת לצמוח.

יהודה מתחנן ויוסף בתגובה בוכה,הם מלמדים אותנו שלעיתים רבות אם נעמיק ברגשותינו ונביט איש אל אחיו,דווקא מה שנראה כלפי חוץ כחולשה יהיה הדבר המעצים ואולי אף המפתח האמיתי .

הגמרא במסכת תמיד מספרת שאלכסנדר מוקדון הגיע לארץ ישראל וזקני הנגב פרשו בפניו את המוטו הנ"ל של בן זומא.הדבר היה חידוש גדול בעיניו,בחכמת האומות של ימי קדם גיבור הוא אדם בעל נכסים,בעל כבוד,אדם שיש לו יוקרה בעיני חבריו . ביהדות הגיבור הוא מי שאמיתי עם עצמו ועל ידי כך יודע לכבוש את יצרו,דהיינו להתנהל מתוך מוקד שליטה פנימי ולא חיצוני(ראו עוד בהקשר הזה בבלי תמיד לב עמוד א, א"א הלוי,שער האגדה ,תל אביב תשכ"ד בייחוד בעמודים 129-137 כמו כן:בטור של הירשפלד אריאל בהארץ מוסך תרבות וספרות מתאריך ה23.10.92 וכן בפסיקתא דרב כהנא על פי מהדרות מנדלבוים,עמ' 2 וראו עוד א"א אורבך שם).

בתרבות המצרית,אמנם אינך חייב להיות בהכרח בעל שרירים מנופחים אך הגבורה הפאלית מתבטאת בשאיפה להיות רב -בשאיפה לאדנות.להיות 'תותח' של ידע(אומרים שפרעה ידע שפות רבות ויוסף גבר עליו בזכות לשון הקודש,רשי מקץ ד"ה "רק הכסא אגבר ממך" שוב המסומן רק מתחלף סמל הכסא מבטא עליה בדרגות ואחיזה בשררה) המסומן מתחלף במסומן אחר,הגברת משנה את אדרתה אך העיקרון אינו בטל- עליך לאחוז בכמה שיותר, ידע,רכוש,מזון וכו' עליך להתפרס ימה וקדמה ,שכולןם ידעו על הידע שלך שכולןם ידעו איזה גדולה/גדול את/ה לעומת זאת יוסף ואחיו יודעים לקבל את היעדר ההתפתחות הפאלית כדבר הפותח מקום להתמלא ובאמת ללמוד מן הסביבה באופן יותר שלם. ההשתלמות מגיעה כשיודעים לבטא את אזלת היד כשלא יכול יוסף להתאפק מלבכות,הוא נזכר בתרבות הקודמת אשר כאן היא הטבע הפראי שיש להדחיקו,המפגש עם יהודה 'הפראי' ה'גיבור' שמוכן להתחנן ולומר לו בי אדוני,מזכירה לו את תרבות בית יעקב 

ההתאפקות בעצם מהווה את רגע ההסבה אשר בו יוסף לומד שהכי נכון לבכות ולבטא את עצמו .פנים אל פנים.

משאלתו האחרונה של יוסף הייתה להיקבר עם אבותיו,אחד משלהם שייך אליהם גם במנוחת עולמים. ברגע שידע יוסף לבלום את הפאליות של ממלכת מצריים ,ולהסירה מליבו יכול היה גם להתערות בקרב אחיו להקשיב ולהבין לליבם ובעצם להעשות לדמות משמעותית באמת עבורם ואף לדורות.

משה-אל עבר הזולת אל עבר העתיד

סבורני שייתכן ומשה רבינו ראה במידה מסוימת ביוסף הצדיק דמות מופת עבורו ,שכן גם הוא גדל בתרבות שונה,בבית מלך מצריים ממש. נראה לעניות דעתי,שבשונה מיוסף שהגיע בנערותו למצריים והיה אדם בוגר כשהגיע לבית המלוכה,משה מגיע כתינוק שאמנם לפי מה שמוכר לנו,אמו יוכבד המשיכה להניקו ואחותו דאגה לו וניצבה מרחוק אך בפועל הוא גדל עוד מהיותו תינוק בבית המלוכה,מתחנך על פי ערכי האימפריה המצרית כנסיך לכל דבר.

משהו במשה רבנו הנסיך הצעיר ,נשבה בקיסמה של אומת העבריים,הוא עצמו מרגיש כ"אחר" בבית המלוכה המצרי והוא יוצא לחפש את המשמעות מחוץ למגדל השן,מעבר לארמון.

ביציאתו הראשונה הוא רואה איש מצרי שמכה איש עברי ,חוסר הצדק המשווע בעליל גורם למשה רבנו להרוג את האיש המצרי ובכך להציל את האיש העברי.

ביום השני,יוצא משה פעם נוספת אל העבריים,כאשר הוא פוגש בשני עבריים ניצים (=רבים,מתווכחים באימפולסיביות) ברגע שהוויכוח נעשה לתיגרה חש משה רבינו לעצור את המפגע,החירות האמתית היא היציאה מאני אל עבר הזולת וזה מה שעומד בבסיס הדרך שמתווה לנו משה רבינו."ויאמר לרשע,למה תכה רעך"(שמות ב יג)

אולם,העבריים אינם ששים שמשה מפסיק אותם בשם חוש הצדק שלו מתגרתם,ואחד מהם אף תוקף אותו מילולית:"ויאמר ממ שמך לאיש שר ושופט עלינו הלהרגני אתה אומר,כאשר הרגת את המצרי[…]"( שם ב יד)

"ויאמר משה אכן נודע הדבר.וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרוג את משה"(שם ב יד-טו)

משה מבין שאולי שגה בדרך שלו ,החברה לא מכירה בחוש המוסר האיתן שלו ואפילו העבריים אליהם חש קירבה רוחנית לא מכירים בו ,ומלשינים עליו למלכות. פרעה,שייתכן שאף היה קרוב משפחה כזה או אחר של משה ,שגידל אותו כילד או גדל כנער לצידו,שש אלי קרב כשהוא שומע שמשה "ממריד את העבדים" ,שימשיכו בעבודתם ואל ישהו בדברי שקר-הגיבור המצרי הוא בעל הנכסים בעוד לפי משה הגיבור הוא איש החירות היוצא מן הארמון אל עבר הזולת.

מפאת החשש שיהרגוהו בורח משה אל ארץ מדיין ,שם הוא ממשיך בתנהלותו האכפתית ,הרואה פנים בפנים את האחר,כאשר הוא מסייע לבנות יתרו להשקות את הצאן חרף התנגדות יתר הרועים במקום.

משה מתמקם במדיין,נושא לאישה את ציפורה בת יתרו , אותה ציפורה אשר סייע לה ולאחיותיה בהשקיית הצאן.

משה חי את חייו בחברה שונה ואחרת ממה שהכיר בבית פרעה ובחייהם של העבריים,הוא שוהה בארץ מדיין,נושא לאישה את בתו של כהן העבודה זרה (במיל' ),יתרו(פוטיאל שפיטם וכו' ועיינו ברש"י ריש פרשת פנחס שם על אתר ) 

גם אצל משה,כמו אצל יוסף נולדים שני בנים,אשר שם האחד מבטא ריחוק ושם השני מבטא קירבה. שם הראשון מבטא כאב ושם השני מביע תקווה .

"אשר שם האחד גרשום ,כי אמר גר הייתי בארץ נכריה

ושם השני אליעזר ,כי א-לוהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה"(שמות,יח ג-ד)

גרשום-גר שם ,אני הזר ,האחר. כי נשני

אליעזר- התמקדות בכך שהאלוקים מסייע בידי,כי הפרני בארץ עניי.

סיפורם של משה ויוסף נע בתנועה של ריחוק-קירוב המשתרגים זה בזה. משה מעוניין להיות חלק ולהשפיע אך הן בתרבות המצרית והן בתרבות העברית הוא נתפס כ"אחר" ואמנם דווקא בארץ מדיין ה"אחרות" של משה נתפסת כיתרון "קיראן לו ויאכל לחם" ,והוא מפתח ומטפח את דרכו .רחוק מן המוכר.במדיין הזר הוא אני ,הוא מלמד שאפשר אחרת.

משה חווה את ההתגלות האלוקית בסנה הבוער,כאשר הקב"ה שם דגש על כך שמשה סר לראות "ויאמר משה אסורה נא ואראה […]וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו א-לוהים מתוך הסנה"(שמות ג ,א-ד)

כלומר הסנה בער ,ומלאך הא-לוהים נגלה שם בלבת אש,מחזה שככל הנראה לא נראה נפוץ גם למשה,והוא מחליט לסור מדרכו ולראות הכצעקתה ,יש פה רובד של 'קבלת שכר' אף על המצופה מן האדם כאשר הוא נוהג לפנים משורת הדין כשלא מצופה ממנו בהכרח.

משה מבין שעליו לעשות מעשה,הוא נזכר בדמות המופת עליה גדל,על יוסף הצדיק ומבין שאין לו הזכות ליישב ולעשות לביתו,עליו להפוך את החלום לחזון ואת החזון למעשה. מעשיהו של משה בתר ההתגלות בסנה הופך את חזונו האוניברסלי של יוסף,של מבט אל האחר לפרטיקולרי עבור העבריים הנואקים בצר עבודתם. זאת בעיני משום שקל להביט אל האחר מתוך עמדת כוח,מתוך עמדה 'פאלית' אך דרכה של תורה היא לדעת להביט אל עבר הזולת גם בעבדות ובכך לשמור על האנושיות ,על היקר שבאדם. הגיבור הוא לא הנוגש המצרי,אלא מי שכובש את יצרו גם כשתגבר העבודה.

במציאות רבת המעברים בין טבעים לתרבויות,נזכר משה רבינו ביוסף הצדיק מבעד להתגלות בסנה והוא מבין שיש לתודעתו ערך משמעותי כלפי האומה העברית בכללותה באשר היא שם,העבריים הניצים גירשו לכאורה את משה אל "החוץ" בהלשינם עליו למלכות,מאותו "חוץ" מאיים שממנו יכלה לבוא הפורענות,חיים בצל רדיפה וריחוק -מגיעה הקירבה אל בית יעקב התחפושת של האיש המצרי באה להסיר תחפושת אחרת או ליתר דיוק לגלות על הקשר בל יינתק של משה איש הייעוד עם גורל האומה .

שוב משה אינו מפחד להביט אל עבר ההתגלות ב'אספקלריא מאירה' ,ומתוך הריחוק הגדול ותחושת הדיסתמיה (=ניתוק כלל חברתי) מגיעה התודעה של פה אל פה אדבר בו ותמונת השם יביט ,פנים חדשות באו לכאן ,פנים בפנים.

ומשה חוזר אל עם ישראל,אמנם בתור מי שקראו את פרשות חומש הגלות והגאולה משחר ילדותנו אנו יודעים שמערכת היחסים בין משה ובין העם הייתה מאד מורכבת אך למרות זאת הוא המשיך להנהיג אותם ואף הסתכן במחיקת שמו "מחני נא מספרך אשר כתבת"(שמות לב לב).

לענ"ד ,הסוד לכך טמון בדיאלוג החותם את פרשתנו:

"ויאמרו אליהם ירא השם עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה […]וישב משה אל ה' ויאמר ה' למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני *ומאז* באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא היצלת את עמך .ויאמר ה' *עתה* תראה אשר אעשה לפרעה כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו"(שמות ה, יט-כג)

דהיינו,משה ניגש לאחר ההתגלות הראשונה לדיאלוג עם פרעה,(אותו דיאלוג אגב שפתח סידרת דיאלוגים שתלווה אותנו לכל אורך עשרת המכות עד היציאה ממצרים),ובתגובה פרעה בוחר להקשות את העבודה על העבריים.

נציגי העבדים ניגשים אל משה ואהרן ואומרים להם שלא לדבר בשמם משום שזה אך מקשה עליהם את העבודה.כתוצאה מכך פונה משה לראשונה אל השם מתוך יוזמה אישית שלו ואומר "למה הרעות לעם הזה […]כי מאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה" "כי מאז באתי …הרע לעם הזה"

ייתכן במידה מסוימת שמשה היה בטוח שהשליחות שלו היא חד פעמית, ושהוא הולך בשמו של הקב"ה להציל את כל העבריים מעבדותם,בנאום חוצב להבות של אהרן ובמופתים מבית היוצר של הקב"ה,ברם לא רק שהשיח הראשון נבלם אלא הוא דרדר את המצב. אך הפלא בעינו עומד-למה זה שלחתני,הדרישה להתנערות נעשית לפתע לבקשה שקטה ללקיחת אחריות ,לביאור מאת הא-לוהים.

ראיתי בשם אחד האחרונים,פירוש ייחודי אשר יש לו מקור בשיר השירים רבה וכן בפירוש 

עקידת יצחק:מ,א:

"יבאר שחטא האנשים הבאים […]אז ישיר

במדרש (ש"ר פרש' כ"נ) נופת תטופנה שפתותיך כלה (שיר ד). אמר משה לפני הקב"ה רבון העולמים באותו הדבר שחטאתי אני מקלסך משל למלך שמרד' עליו מדינה אמר המלך לדוכוס שלו נלך ונלחם עמה אמר לו דוכיס אין אתה יכול לה החריש המלך והלך בליל' בעצמו וכבשה ידע דוכוס עשה עטרה והביאה אל המלך א"ל העטרה הזאת למה אמר לו בשביל מה שחטאתי לפניך כך אמר משה אני חטאתי לפניך באז שנא' (שמות ה) ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך וגו' לכך אני משבחך באז ישיר משה. בא וראה שהצדיקים במה שהם סורחין הם מתקנין הה"ד נופת תטופנה שפתותיך כלה[…]"

כלומר חטאו של משה לא היה הכביכול טרוניא כלפי שמיא משום שזה בא ממקום כן,הדיאלוג האלוקי של משה בא מהלב, חטאו של משה היה שהוא נכנע ל"תאנטוס"(יצר המוות) המצרי לכאורה. בתרבות המצרית מקדשים את המוות,יש תעשיה שלמה של חניטות ופרמידות קבורה,אנחנו זוכרים את ההליך מקבורתם של יעקב ויוסף "וימלאו לו 40 יום כי כן ימלאו ימי החנוטים" ,"ויחנטו אותו ויישם בארון במצריים"(בראשית נ פס: ג,כו). המוות 'משחק' תפקיד מהותי בעצם החיים ולכן אין יותר מדי מבט לטווח הרחוק,כי הטווח הרחוק מהווה בעצם את המוות את מה שממנו יש להתרחק.

פרעה שנמשיך להכיר בפרשות הבאות חוטא ושב וחוזר חלילה מפני שהסתכלותו ודרך חייו הם מצומצמים לכאן ועכשיו, 'אכול ושתה כי מחר נמות' . משה מבין שחטא בחטא קוצר הזמן ,בהיבט לטווח קצר והוא מתקן זאת בשירו את שירת הים "אז ישיר" שירתו של משה באה הן כהודאה בטעות על אותה פעם שבא כביכול בסוג של תלונה והן מתוך השקפה על עתיד אמורפי אין הגבלת זמן ואין פחד מן הסוף התום יגיע ברצון הקב"ה ועד אז הגאולה מתממשת ,נדבך מעל הגלות (בהקשר זה של ההיבט הייחודי של היהדות על המוות ראו עוד:

רוני קליין, אות, גוף, קהילה – עיונים בהגות תורנית יהודית-צרפתית בת זמננו, רסלינג, 2014, הפרק על פרופ' אליענה אמדו ולנסי הלוי ז"ל : מענה יהודי לפרויד, יצחק אבינו או אדיפוס?", עמ' 127–137. 

הגאון הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל,איש ההלכה גלוי ונסתר , 50-51, וכן בייחוד עמ' 40 שם במילים"מיתה וקדושה הם שני כתובים המכחישים זה את זה[…]הגר"א מווילנה,רב יוסף בער איש בריסק ,רב חיים בנו,רב משה בן בנו,רב אליהו פיינשטיין הלוי איש פרוז'ינא לא ביקרו מעולם בבתי קברות ולא השתטחו על קברי אבות[…]")

לסיום-הדיאלוג שבציפיה והציפיה שבדיאלוג

משה,בעקבותיו של יוסף מבין 

שהאוצר נמצא מתחת לגשר רק אחרי שביקרת בפירמידות של מצריים(לסיפור במלואו ובמקורו עיינו עוד ירושלמי,מעשר שני ד ,ו) הוא חוזר אל עבר הזולת ממקום של הודאה בחולשות ,של הבנת מגבלות כוחו ושל אמונה שהשלמות אינה מגיעה מציפיה למוות או מרדיפה חסרת פשרות אודות הכח אלא מאמונה וממבט לעתיד,כי אולי במיקרוקוסמוס לא הצלחנו,אולי בפריזמה מצומצמת לא עלה בידנו להיוושע. אך הסוד טמון בהידברות ושיח ,אשר פניו אל העתיד.

תיקון העולם איפוא,לא קורה בהתבודדות במדברות מדיין ולא בתוך מגדל השן בפירמידה המצרית.

הוא קורה כשאתה מונח בין הבריות,שואף להתקרב ומתוך כך להוביל. יוסף מבקש שגופתו תיקבר יחד עם אבותיו בארץ ישראל,משה מבקש לעזור לאחיו העבריים השרויים בצרה.והבלימה לא עוצרת אותו הקושי כורך ייעודו בגורלם.

יוסף הצדיק ומשה רבינו

מלמדים אותנו במעשייהם שההקשבה ,הרצון לדיאלוג והציפיה לגאולה הם חלק אינטגרלי באמונת החכמים-

שנזכה גם אנחנו לדעת להקשיב ולהתמיד באמונה

סגור לתגובות על כי מאז באתי אל השירה הזאת/safäjew

מאת:

I was a combat medic in IDF , and since my release i have wrriten about a lot of things About judaism and philosophy , about mine poetry and my songs,etc. I will glad Seeing responses and any answers Sincerly Asaf:)

פרסם באתר כ - 5 מאמרים.

.