אמן התענית של קפקא או בעל התפילה של רב נחמן רשימה קצרה על מה שבין אנשי חת לאברהם העברי מאת אסף אליעזר ספייב

22 בנובמבר 2019 | מאת: | מאמרים בקטגוריה פרשת השבוע

רשימה קצרה על מה שבין  אנשי חת לאברהם

אמן הצום,או אמן התענית הוא סיפור קצר מאת הסופר והמחזאי היהודי ממוצא צ'כי,פרנץ אנשיל קפקא.

בעבר בייחוד במאה ה-19,נהגו בארצות אירופה כחלק מתרבות הבידור והפנאי להסב יחד מדי ערב אל תיאטראות בהם חזו באנשים ונשים עם שונויות שונות ומשונות ; אדם עם רגל של פיל,אישה נמוכה באופן קיצוני , ילד שהביאו מהקולוניות שביבשת אמריקה וכו'.

בין השאר בייחוד במערב אירופה  של המאה ה-19 נפוצה אמנות הצום , אדם אשר כל אמנותו הייתה אי אכילתו. הדבר נבע ממספר סיבות מרכזיות ביניהן חתירה לאיתגור עצמי ונטיות אנורקטיות.

"גיבור" הסיפור שלנו, הוא אדם שעיסוקו הוא "אומנות התענית " , דהיינו הוא עורך מופעים שבהם הוא חושף את היותו צם . הוא יושב בתוך כלוב  יממות וימים שלמים , ואינו מכניס דבר מאכל או משקה לפיו- ובכך חושף לקהל את אומנות הצום שלו. 

בתחילת הסיפור מתוארת תקופה שבה נחל אמן הצום הצלחה בקרב הקהל . היה לו אמרגן שהיה עורך לו הופעות בירידים בערי אירופה השונות ; קהל היה מגיע להופעותיו ומתפעל מ"אומנתו-מאי אכילתו " והדבר היחיד שהפריע לאמן הצום היה שהאמרגן שלו אינו מאפשר לו לממש את אומנותו ולצום באופן טוטלי ללא הגבלה ומגביל את צומותיו לארבעים יום. אולם תקופת ההצלחה של אמן הצום הסתימה לפתע  ואנשים חדלו להתפעל ממנו ולבוא למופעיו . אומן הצום שתשוקתו להופיע בפני קהל לא פסקה , משכיר את עצמו לקרקס . בקרקס הוא מוצב בחוץ לידי כלובי החיות , לשם נוהר קהל רב . אולם הקהל לא בא לצפות בו כי אם בחיות . בשל חוסר התעניינות הקהל זונח אותו גם צוות עובדי הקרקס ; הם מניחים לו לצום ללא הגבלה , מזניחים את כלובו , את ספירת ימי הצום , את הכרזות . הוא מתמוטט אל תוך הקש  שעליו הוא ישב אך ממשיך לצום בהתמדה. כאשר לבסוף אחד מ"המשגיחים" מבחין "בבזבוז" של כלוב שומם . שולח את אחד מעובדי הקרקס לחטט בקש ומנהל שיחה אחרונה עם אמן הצום הגוסס. 

בדיאלוג האחרון, אשר מתרחש טרם מותו של האמן לבין המשגיח מטעם הקרקס אמן הצום נשאל בפעם האחרונה על סיבת תעניותיו הממושכות : "אתה עדיין צם?(…)מתי תפסיק סוף סוף ?"  ואז הוא מתוודה באופן אפולוגטי על הסיבה לצומו הארוך. הוא מעולם לא מצא משהו טוב לאכול ואילו מצא ודאי היה אוכל כמו כולם. לאחר מותו קוברים אותו יחד עם הקש ומכניסים לכלובו פנתר מלא חיים שהופך לחביב הקהל.

האבסורד התדיר בכתביו של קפקא,מופיע כאן בדמות מופע האמנות של הצם. הוא מנסה להנכיח את עצמו בכך שהוא מעלים עצמו מן העולם. בנוסף, תענית מתקשרת בדרך כלל לסגפנות ממניעים דתיים. למשל ביהדות צמים ביום כיפור בין השאר כאות לכך שאנו מתענים על חטאינו. אולם סיבת תעניתו של אמן התענית הייתה גשמית. הוא צם מפני שכל ימי חייו לא מצא דבר מאכל שיספק אותו ולכן המית עצמו ברעב.

אם נעמיק חקר בכך,אדם שלא אוכל כיוון שלא מצא משהו אהוב לאכול הוא אדם אשר מרחף בין 2 נקודות מרכזיות:

אדם אוכל בשביל לחיות,לא חי בשביל לאכול. אם אדם לא מוצא מה לאכול אין זו סיבה שיאכל דבר מה שאין לו בו חפץ.

אילו אדם אוכל על מנת לחיות,עליו לאכול גם אם אין הוא אוהב את המאכל- על מנת להיוותר בחיים.

סיבת התענית הייתה לא רק מפני שאמן התענית לא מצא מה לאכול,אלא יותר עמוק מכך-הוא לא מצא דבר שישאיר אותו בחיים,הוא לא מצא דבר לאהוב .

הוא רוצה להיות כמו כולןם , לאכול ולשמוח, לחבק את העולם ולצחוק  . ברם האיינות מכניעה אותו ,הוא לא מצליח לראות את הטוב שבכל יום אלא רק מה שאין בו,את האין אוכל אהוב ,ובו הוא מתמקד עד לכלותו. 

מיד,ויש לומר שכמעט עוד טרם מותו נזרק אמן התענית יחד עם הקש המועט שבתאו ,כביכול היה אשפה ובמקומו הובא פנתר עוצמתי. 

יש פה מסר על ערכים. אמן התענית המצטייר ,ביהדות לכל הפחות, כאיש קודש הוא בעצם אדם הצמא למחיאות כפיים,כמהה לתשומת לב. האדם השרוי בצום בדרך כלל הוא אדם המנסה להתגבר על עצמו,לכבוש את אישיותו. אולם התירוץ המתקבל על דעתו של אמן התענית לסיבת תעניותיו הוא חיצוני ולא מתקבל על דעתנו  . איש התעניות הוא בחור מלנכולי הלכוד בחוקיה ההרסניים של החברה הבשרנית והחומרית . זאת המעוניינת ברדיפה מתמדת אחר ריגושים וניצוצות.בהיותו חלק מחברה כזאת הוא מבין שעל מנת לצאת מתוך כלא אישיותו עליו לכלוא עצמו בחלון ראווה.

אמן התעניות בוחר להיות תמונת המראה של החברה המאכלת את עצמה אל תוכה. 

לעומתו של אמן התעניות הקפקאי עומד הפרומער בעל התפילה,דמות מופת מאחד מסיפוריו של רבי נחמן מברסלב . בסיפור זה מספר רבי נחמן אודות בחור אשר עשה לעצמו דירה מחוץ לעיר והיה מתפלל כל היום . 

בעל התפילה האמין בדרך של שיח עם הטבע ומה שמעבר לו . כמו כן,הוא חי בתודעת שליחות של חיים מתוך תיקון העולם ולא מתוך דקדנטיות.

בסיפורו על מעשה מבעל התפילה,מספר רבי נחמן על אדם שהיה מתחפש לעיתים הולך כעני ,לעיתים כסוחר ולפעמים אפילו לעשיר הלבוש בזהב. לכל עיר ולכל אדם היה מגיע ומשדל אותם לעזוב את חיי המותרות ולעבור לחיים מלאי משמעות-חיים של שיח עם מה שמעבר לאיזור הנוחות של האדם. לאחר תקופה נעשה בעל התפילה לאדם ידוע שם בעולם, אולם אף אדם לא ידע כיצד הוא באמת נראה ,משום שהוא היה מחליף זהויות ,פושט ולובש מהויות ,לכל מקום ולכל זמן. לאחר שנעשה ידוען החל לטייל בעולם ,במסעותיו הוא פוגש מדינה של עשירים שכל אחד מקבל מדרגתו לפי הממון שיש לו .מי שיש לו המון כסף הוא המלך שלהם  וקוראים לו אלוקה . היו עושים צלם בדמותו מקריבים לו קרבנות ופעמים רבות אף קרבנות אדם על מנת שגופם יהיה חלק מהוויתו של העשיר. למי שהיה מעט כסף היו קוראים בשמות של חיה ועוף . התרבות בעיר הייתה תרבות ש"כסף יענה בכסף", כסף כסף תרדוף והיית אך שמח, וכו' הסברא הרווחת אצלם הייתה שמי שיש לו יותר כסף הוא יותר נחשב . תלמידיו של בעל התפילה ניסו להחזיר אותם בתשובה אך ללא הועיל יתרה מכך אפילו חלק מתלמידיו נשבו בקסם הכסף. בעל התפילה מבין שעליו לעשות מעשה, וכדרכו נכנס ומתחיל לשוחח עם שומרי העיר -הם אינם משתכנעים משום שהם "רק בורג קטן במערכת,וגם אם ישנו את דרכם אין זה משפיע על העיר" למרות זאת הם מאפשרים לבעל התפילה להיכנס לעיר. פעם אחר פעם הוא נכנס לעיר ומדבר עם תושביה אך ללא כל מוצא הם אינם מוכנים לקבל את ההבנה שיש משהו חשוב יותר מכסף.

. במהלך הסיור בעיר תאבי הכסף הוא מגלה שישנו גיבור שכבש ערים רבות שמאיים לכבוש את עיר תאבי הכסף. הוא הולך ושואל את אנשיו של הגיבור כיצד נבחר אותו בחור להובילם ? והם מספרים שהם נחלקו לכתות רבות בעקבות השאלה מי צריך להנהיגם כאשר כל כת טוענת שהמנהיג צריך להיות אדם שחי את התכלית בסופו של דבר הם בוחרים בבחור הפשוט משום שלו הייתה התאווה לחיות ולגלות את העולם,הבחור הפשוט נעשה לגיבור ויחד עם בעל התפילה הם עושים מסע אל האיש החכם בעולם, המסע מזכיר במקצת את מסעה של דורותי אל הקוסם מארץ עוץ . האיש החכם,הבחור הפשוט שנעשה לגיבור ובעל התפילה מתאחדים , מגיעים לעיר הכסף וגורמים להם להבין שכל חייהם הם חיו בטעות . חלק מאנשי העיר קוברים את הכסף וחלק קוברים  את עצמם.

בפרשת חיי שרה יש עיסוק מעניין על הדיכוטומיה מעוררת הצרימה בין הרדיפה/איסוף הרכש לבין ההבנה שכסף ונכסים לא בהכרח יהיו מה שבונה את העולם.

בראש פרשתנו,פרשת חיי שרה בולטים שני עניינים:

פטירת שרה- קיצור דברים. התורה מקדישה לתחושותיו של אברהם רק משפט אחד "ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה ויקום אברהם מעל פני מתו"(בראשית כ"ג 3-2)

לעומת זאת הכפילות שבפרשיית רכישת הקבר לשרה.

ביהדות עניין העיסוק במוות הוא מורכב ואחר מיתר הדתות, וברצוני להרחיב אודותיו מעט.

הגרי"ד סולובייצ'יק  במאמרו "איש ההלכה- גלוי ונסתר", מקדיש כפרק שלם מתוך המסה בהדגשת ערך החיים ביהדות ומאיסה במוות ככלי לחיבור אלוקי:

" יש ליהדות יחס שלילי אל המיתה ואל המתים; מת מטמא ,קבר מטמא , אדם שנטמא במת טמא טומאה שבעת ימים […] ובשעה שהרבה דתות רואות בתופעת המיתה חזון חיובי התומך וסועד את ה"תחושה" והתודעה הדתית ,ולפיכך קידשו את המוות, את המת  ואת הקבר שהרי כאן מפתן הטרנסצדנטיות שער העולם הבא[…] היהדות הכריזה טומאה ביחס למת ומאסה במיתה בכליון ובגוויעה […] אין להלכה שום זיקה חיובית למוות ולקבורה: כלפי ליא היא מסתכלת בתופעות הללו מבחינה שלילית […] התוספות העתיקו את דברי רבי בון בירושלמי 'כתיב למען תזכור כל ימי חייך ; ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים[…]שמחה היא סמל החיים הריאליים  שההלכה מתגשמת בהם. אבלות ואנינות טוויות וקשורות עם המיתה המתנגדת לקדושה . מיתה וקדושה הם שני כתובים המכחישים זה את זה,ועדיין לא בא הכתוב השלישי להכריע ביניהם"( שם עמ' 40-36)

בנוסף מסופר שם על הגר"ח מבריסק ,שכאשר היו מבצבצות במוחו מחשבות אודות יום המיתה היה מתרגם מחשבות אלו לעשייה יעילה  שהתבטאה בעיקר בלימוד הלכות אבלות (שם 41-40).

סבורני שלאור דברים אלו יוקל עלינו להבין,אפוא, מדוע אברהם ממעיט בשיח ופולחן סביב מות אשתו.  או כמו שספד יצחק טבנקין ליצחק שדה

אנחנו מקדשים היום קבר מפני שהוא המלמדנו כיצד לחיות. אין אנו נפרדים ממנו,אנו ממשיכים ובוחרים בחיים(טבנקין על קברו של יצחק שדה ,נאום לכל עת עמ 101)

אברהם עומד על יד הגופה,מוחה דמעה ומבין שרצונה של שרה הוא שהוא ימשיך בחיים.

סבורני שכאן נאה להוסיף את דבריו של הרב'ה מליובאוויטש בליקוטי שיחות:" לא רק שאירועי הפרשה התרחשו לאחר פטירתה אלא לכאורה מדובר בהפך הגמור מחיי שרה , בתחילת הפרשה מדובר על מותה של שרה,על רכישת מערת קבורה בשבילה, לאחר מכן מסופר על שידוך יצחק לרבקה ,וכתוב :" ויאהבה -וינחם אחר אמו" אומר רש"י על אתר,משמתה אמו הוא מתנחם באשתו. קל וחומר בעניין השלישי בפרשה -אברהם נושא אישה חדשה את קטורה" (ליקוטי שיחות ט"ו/ 145 )

בעיני ייתכן לומר ששרה חייתה לשם מטרותיו של אברהם והיוותה לו יסוד ועזר,עד כדי כך שבפרשת  "וירא" המלאכים שואלים "איה שרה אשתך" ,אברהם איפה נמצאת שרה בחיים שלך ? ואברהם אומר-"הנה באוהל" באיזה אוהל מדובר? באוהל אירוח של שרה ואברהם. המלאכים שואלים אודות שרה,כדי לדעת האם אברהם ראוי שתינתן לו הברכה כעת, ואברהם מגלה להם שכל מהותו והוויתו היא משרה,שרה היא הדוחפת את שניהם להמשיך ולפעול ולכן דווקא פרשת חיי שרה קרויה בשם הזה ולא "וירא",משום שכאן קורמים  עור וגידים החיים והחיות העמוקה שקמו למיזמים של משפחת שרה ואברהם בזכות שרה, ובראשם נישואיו של יצחק המיזם הראשי של שרה ואברהם. 

אך עדיין נשאלת השאלה אודות עניין הכפילות/האירוך הבלתי נצרך לכאורה -למעשה, אם  החיתיים מעוניינים בכסף מדוע אין הם מבקשים זאת עוד בתחילה?

לעניות דעתי אין כאן מלל מיותר,אלא דיאלוג שזורק אור על עניין עמוק יותר שהתרחש שם.

ניגש כעת לפסוקים:

אברהם מגיע לחיתיים ואומר להם שהוא חדש באזור ,אך בכוונתו להשתקע ולרכוש חלקת אדמה "גר ותושב אנכי עימכם ,תנו לי אחוזת קבר עמכם ואקברה מתי מלפני"(בראשית כג 4)

החיתיים קוראים לאברהם לקבור את מתו בין מתיהם ,בבית הקברות שלהם( שם ,5) , אולם אברהם מבקש לרכוש חלקת קבר ספציפית ,את זאת של עפרון בן צוחר הבעלים של מערת המכפלה;"בכסף מלא יתננה לי בתוככם לאחוזת קבר"(שם , 9-8). עפרון מעוניין להישאר הבעלים החוקיים בטאבו של המקום, ברם אין לו אי אלו בעיות בכך שאברהם יקבור את מתו בחלקת האדמה שלו,של עפרון, הוא אפילו מוכן להצהיר על כך בפני אנשי המקום קבל עם ועדה( שם 11-10).

אברהם חוזר על כוונתו המקורית "נתתי, כסף השדה קח ממני ואקברה את מתי שמה"(שם 13) [במאמר מוסגר לבעלות ובעלי הקריאה שבינינו ,בנקל ניתן להבחין בקונפליקט שאוחז את שני בעלי הדין ,אברהם ועפרון. אברהם אומר, "נתתי" בטעמי המקרא 'גרש' ללא 'אזלא' כלומר יש תנועה מצידו אך זה לא הדדי . עפרון לא 'זורם' עם בקשתו של אברהם].

עפרון מתבונן באברהם,ומבין שהוא יכול 'לעשות עליו קופה' ונוקב במחיר גבוה "ארץ 400 שקל כסף ביני ובינך מהי?‐ ואת מתך קבור"(שם 15). אברהם שמעוניין בנכס הזה משלם את  הכסף "וישקול אברהם לעפרון את הכסף[…]ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר מאת בני חת "(שם 20-16).

רש"י בפס' 9 כתב שבמערת המכפלה היו קבורים חווה ואדם הראשון. ניתן להבין מכך מדוע דווקא נכס זה מצא חן בעיני אברהם. אברהם העברי היה ,אדם שהבין כדברי הגרי"ד "האידאל של איש ההלכה אינו גאולת העולם  על ידי עולם למעלה ממנו ,אלא על ידי עצמו ,על ידי הסתגלות המציאות המוחשית להוויה האידאלית של ההלכה[…] "(איש ההלכה גלוי ונסתר עמ' 41)

הוא הבין שאדם יוצר אווירה ולא המציאות היא היוצקת אדם,לכן בכדי להבהיר לעולם שהוא ומשפחתו הם המשכו של אדם הראשון וחווה בבניית העולם ובתיקונו , ולכן הוא רוכש את הנכס הראשון של אדם וחווה את דירת הקבע שלהם בעולם, את מקום קבורתם.  הרב זאב קרוב זצ"ל כתב שערכי החיים של הנפטר נותרים אף לאחר מותו, לכן אם אנו מעוניינים בשמירה על הבניה בריאה של הזיכרון הייחודי לאותה הנפטרת עלינו להבין שיש ערך למקום הקבורה . כדוגמא לכך הוא מביא רשמים מסיורים של בני נוער בבתי העלמין במושבת כינרת,בחלקת גדולי האומה,בקברי צדיקים ולהבדיל במחנות ההשמדה. שם תיארו הנערות והנערים כי חשו בהבדל בין קבר זה למקומות אחרים.כשעצם החלקה מספרת את סיפור חייו ואידאליו של הנפטרים(ראו "מה שתשיב הפרשה", עמ' 42)

המתח המתמיד שבין החזון ובין היכולת לבצעו מצוי בלב ליבו של סיפור קניית מערת המכפלה . במעשה זה אברהם ממשיך את דרכו כבעל התפילה של העולם ומלמד את אנשי חת שיעור חשוב בסדר עדיפויות ובערכים. אנשי חת כמו אנשי עיר תאבי הכסף בסיפורו של רבי נחמן מברסלב, רק שהם אנשים שהשקפת עולמם מושתתת אודות כבוד  נכסים וקניינים,כבודם ששרה תיקבר אצלם משום שאברהם אדם עשיר אפילו אם זה בחינם. אברהם בשונה מאמן התענית בוחר שלא לכלות את ערכיו לתוככי החברה החדשה בה הוא מתכנן לגור ,אמנם הוא אדם יחיד, בת זוגתו כבר איננה, ברם מבחינתו אין זאת סיבה לשנות ממנהגיו ועקרונותיו גם בבדידותו ובזקנותו. הוא מעביר מסר שכבוד , כסף או נכסים הם דברים נזילים ,טנטטיביים "עוברים לסוחר" אבל התפילה, בקשת ה' שהיא בעצם חיפוש אחר שורשי העצמי היא לעולם עומדת היטיב להגדיר זאת הנביא חגי "ועתה […]שימו לבבכם על דרככם"(חגי א 5), אברהם כפרומער בעל התפילה של רבי נחמן, ממשיך מעיירה לעיירה וצולח את מטרתו ,תיקון העולם,שהוא בעצם שינוי סדר עדיפויות שינוי תפיסת העולם מיסודה. לעיתים הוא מצליח  יותר ולעיתים פחות , אך אין הוא מפסיק.

הוא מפנים ש"שני החטאים המרכזיים של האדם, מהם כל שאר החטאים נובעים הם: חוסר סבלנות ועצלנות."(קפקא ,מכתבים למילנה בגירסא באנגלית עמ' 17) הוא מלמד אנשים לחשוב ,להתבונן בעולם ובעצמם. להיות מגיב מתוך מוקד כח פנימי אינהרנטי ולא ראקציונר המושפע אך מן הסובב מבחוץ

הוא מבין ללא תמיהה שאיש ההשתלמות התמידית הוא לא אדם שחי את העבר,אלא אדם החי את העתיד כשהעבר כבר חלק ממנו(לניסוח דומה ראו הגרי"ד ,על התשובה, במשפט האחרון בספר). ולכך הוא מחנך.

נכתב ע"י אסף אליעזר ספייב.

סגור לתגובות על אמן התענית של קפקא או בעל התפילה של רב נחמן רשימה קצרה על מה שבין אנשי חת לאברהם העברי מאת אסף אליעזר ספייב

מאת:

I was a combat medic in IDF , and since my release i have wrriten about a lot of things About judaism and philosophy , about mine poetry and my songs,etc. I will glad Seeing responses and any answers Sincerly Asaf:)

פרסם באתר כ - 2 מאמרים.

.